הערה: הפוסט הבא אינו מיועד לתיירים. קהל היעד של הפוסט הזה הוא מקומיים עם רכב ונדודי שינה. הסיבה היא שאני הולך לתאר שוק דגים סיטונאי שפעיל בין השעות 3 בלילה ל 7 בבוקר.
לונדון היא עיר של שווקים. רשימת השווקים המעודכנת של לונדון בוויקיפדיה מונה מעל 100 שווקים. רובם שווקים מקומיים - חלקם גדולים, חלקם קטנים. שווקים של עתיקות, יצירות אמנות, תכשיטים, אוכל, ובעצם, ניתן למצוא שוק לכל דבר בלונדון.
בפוסט הזה אני אתמקד בשוק אחד – שוק הדגים של בילינגסגייט, שהינו שוק הדגים הגדול בבריטניה.
אם בלונדון מעל 100 שווקים – למה להתעמק דווקא בשוק דגים סיטונאי?? הסיבה היא שבילינגסגייט הוא מעמודי התווך של לונדון, הוא קיים כבר מעל 400 שנה, והוא עובר שינויים בשנים אחרונות שמסמלים את השינויים שעוברים על לונדון ובעצם על בריטניה כולה.
בבילינגסגייט ניתן למצוא כמעט כל מה שחי בים. ומה שלא ניתן למצוא היום – ניתן להזמין למחר. זאת בשל העובדה שסחורה מגיעה לכאן לא רק במשאיות מהאוקיינוס האטלנטי שעל פתח דלתנו. בערך 40% מהסחורה כאן מיובאת משאר העולם. כל יום מגיעים משלוחים לפה מכל קצוות תבל – אם זה סלמון מנורווגיה, לובסטרים מקנדה או צלופחים מניו זילנד (ספציפית, הלובסטרים והצלופחים מגיעים חיים, אבל רוב הסחורה המיובאת מגיעה קפואה או מקוררת). השוק לא רק מייבא סחורה, הוא גם מייצא אותה, לדוגמא - סרטנים חיים מקורנוול שנשלחים למסעדות היוקרה בשנחאי. בקיצור, כמו שכניהם סוחרי המניות בבנקים הגדולים, הסוחרים פה הם לא עוד בעלי דוכן דגים, הם בעצם ברוקרים של דגים ומאכלי ים. מחיר של סוג דג מסויים ישתנה עפ"י ביקוש והיצע השוק כרגע – מחיר של סוגים מסויימים ירקיע שחקים בעוד סוג דגים אחר ירקיב על רצפת המסחר ללא ביקוש.
לונדון היא עיר של שווקים. רשימת השווקים המעודכנת של לונדון בוויקיפדיה מונה מעל 100 שווקים. רובם שווקים מקומיים - חלקם גדולים, חלקם קטנים. שווקים של עתיקות, יצירות אמנות, תכשיטים, אוכל, ובעצם, ניתן למצוא שוק לכל דבר בלונדון.
בפוסט הזה אני אתמקד בשוק אחד – שוק הדגים של בילינגסגייט, שהינו שוק הדגים הגדול בבריטניה.
אם בלונדון מעל 100 שווקים – למה להתעמק דווקא בשוק דגים סיטונאי?? הסיבה היא שבילינגסגייט הוא מעמודי התווך של לונדון, הוא קיים כבר מעל 400 שנה, והוא עובר שינויים בשנים אחרונות שמסמלים את השינויים שעוברים על לונדון ובעצם על בריטניה כולה.
בבילינגסגייט ניתן למצוא כמעט כל מה שחי בים. ומה שלא ניתן למצוא היום – ניתן להזמין למחר. זאת בשל העובדה שסחורה מגיעה לכאן לא רק במשאיות מהאוקיינוס האטלנטי שעל פתח דלתנו. בערך 40% מהסחורה כאן מיובאת משאר העולם. כל יום מגיעים משלוחים לפה מכל קצוות תבל – אם זה סלמון מנורווגיה, לובסטרים מקנדה או צלופחים מניו זילנד (ספציפית, הלובסטרים והצלופחים מגיעים חיים, אבל רוב הסחורה המיובאת מגיעה קפואה או מקוררת). השוק לא רק מייבא סחורה, הוא גם מייצא אותה, לדוגמא - סרטנים חיים מקורנוול שנשלחים למסעדות היוקרה בשנחאי. בקיצור, כמו שכניהם סוחרי המניות בבנקים הגדולים, הסוחרים פה הם לא עוד בעלי דוכן דגים, הם בעצם ברוקרים של דגים ומאכלי ים. מחיר של סוג דג מסויים ישתנה עפ"י ביקוש והיצע השוק כרגע – מחיר של סוגים מסויימים ירקיע שחקים בעוד סוג דגים אחר ירקיב על רצפת המסחר ללא ביקוש.
קצת עובדות על השוק: כל שנה עוברים פה 25,000 טון של סחורה עם מחזור של בערך 200 מיליון פאונד (עדיין, אין מה להשוות עם השכנים בבנקים...), בשוק 50 מקררי ענק והמקפיא הגדול בבריטניה - הסבלים נדרשים להכנס למקפיא בזוגות למקרה של תאונה. בשוק חדרי הלבשה לסבלים, בתי קפה, מכבסה ואפילו בית ספר לבישול מאכלי ים.
שוק בילינגסגייט הוא חלק אינטגרלי מהמסורת של לונדון כבר מעל ל 400 שנה. אבל כמו לונדון עצמה – השוק השתנה בשנים האחרונות. השינויים הם בשלושה תחומים – הלקוחות, הסחורה וכללי השוק.
אז כמובן ששני התחומים הראשונים קשורים זה בזה – לקוחות שונים ידרשו סחורה שונה. בעבר, השוק נועד לשרת אוכלוסייה מקומית – לקוחות פרטיים ומסעדות מקומיות שרובם היו אנגלים עם טעם אנגלי (אהמ...). רוב הדגים שנמכרו בשוק היו דגים מסורתיים כמו בקלה, מקרל או אפילו סלמון להרפתקנים... אך לאחרונה האוכלוסייה שקונה בשוק השתנתה. כיום, הבריטים המסורתיים מעדיפים לקנות את הדגים המקומיים שלהם בסופרמרקט (שקונה ישירות מהדייגים). אז מי מגיע לשוק? המהגרים. כיום, 70% מהמבקרים בשוק הם מהגרים, ורובם ממזרח אסיה שהביאו את הטעמים והדרישות שלהם מהבית – בשוק עצמו הסחורה הנמכרת ביותר בימים אלה הם מאכלי ים כמו שרימפסים, לובסטרים, סרטנים וצלופחים. כמובן שדגים מסורתיים עדיין נמכרים, אך זה בעיקר על בסיס סיטונאי לבתי עסק. בעצם, ניתן לומר שהשוק עבר גלובליזציה.
שוק בילינגסגייט הוא חלק אינטגרלי מהמסורת של לונדון כבר מעל ל 400 שנה. אבל כמו לונדון עצמה – השוק השתנה בשנים האחרונות. השינויים הם בשלושה תחומים – הלקוחות, הסחורה וכללי השוק.
אז כמובן ששני התחומים הראשונים קשורים זה בזה – לקוחות שונים ידרשו סחורה שונה. בעבר, השוק נועד לשרת אוכלוסייה מקומית – לקוחות פרטיים ומסעדות מקומיות שרובם היו אנגלים עם טעם אנגלי (אהמ...). רוב הדגים שנמכרו בשוק היו דגים מסורתיים כמו בקלה, מקרל או אפילו סלמון להרפתקנים... אך לאחרונה האוכלוסייה שקונה בשוק השתנתה. כיום, הבריטים המסורתיים מעדיפים לקנות את הדגים המקומיים שלהם בסופרמרקט (שקונה ישירות מהדייגים). אז מי מגיע לשוק? המהגרים. כיום, 70% מהמבקרים בשוק הם מהגרים, ורובם ממזרח אסיה שהביאו את הטעמים והדרישות שלהם מהבית – בשוק עצמו הסחורה הנמכרת ביותר בימים אלה הם מאכלי ים כמו שרימפסים, לובסטרים, סרטנים וצלופחים. כמובן שדגים מסורתיים עדיין נמכרים, אך זה בעיקר על בסיס סיטונאי לבתי עסק. בעצם, ניתן לומר שהשוק עבר גלובליזציה.
שני שינויים אלה (לקוחות וסחורה) ניתנים לאבחנה בשוק. מה שלא ניתן לאבחנה הוא השינוי בכללים. אז קודם כל – מהם הכללים? ולמה לשוק יש בכלל כללים?? אז ככה – כמו בהרבה תחומים בלונדון, גם פה היו מסורות שנשמרו במשך מאות של שנים! כדי להבין את הזרמים התת קרקעיים שפועלים פה, נצטרך להבין איך השוק עובד: השוק מחולק לשתי קבוצות - קבוצת הסוחרים (אלה שקראתי להם ברוקרים), וקבוצת הסבלים.
קבוצת הסוחרים תמיד היו בעלי עסק לכל דבר – קונים, מוכרים, מעסיקים עובדים וסבלים. הסוחרים תמיד היו בעלי האמצעים והגיעו תמיד מהמעמדות היותר מבוססים.
קבוצת הסבלים לעומת זאת, תמיד הגיעו ממעמד הפועלים, והם עוסקים בעבודה פיזית במשך כל היום – משנעים את קופסאות הדגים. עד לא מזמן, במשך 400 שנה, חוקי שוק בילינגסגייט קבעו שרק סבל בעל רשיון יהיה מוסמך לשנע דגים בשוק. בעל רשיון יקבל שכר קבוע על פי משקל הדגים שהוא משנע, והרשיון עצמו יינתן רק למקורבים – בד"כ יעבור בירושה מאב לבן. כללים אלו יצרו חברת סבלים הומוגנית סגורה, עם מנטליות וחיי חברה משלה, ועבודה מובטחת לכל החיים.
אבל לא עוד...לאחרונה, לאחר משא ומתן ארוך שלא נשא פרי עם איגוד הסבלים, הכריזה הנהלת השוק שכל הרשיונות מבוטלים. מכאן והלאה הסוחרים רשאים להעסיק כל אחד בתנאי העסקה של שוק חופשי.
אז כמובן שאבירי השוק החופשי, הסוחרים והנהלת השוק מרוצים. אבל למעשה, עוד סמל של לונדון שהיה קיים במשך מאות שנים הלך לעולמו – סבל הדגים של בילינגסגייט.
קבוצת הסוחרים תמיד היו בעלי עסק לכל דבר – קונים, מוכרים, מעסיקים עובדים וסבלים. הסוחרים תמיד היו בעלי האמצעים והגיעו תמיד מהמעמדות היותר מבוססים.
קבוצת הסבלים לעומת זאת, תמיד הגיעו ממעמד הפועלים, והם עוסקים בעבודה פיזית במשך כל היום – משנעים את קופסאות הדגים. עד לא מזמן, במשך 400 שנה, חוקי שוק בילינגסגייט קבעו שרק סבל בעל רשיון יהיה מוסמך לשנע דגים בשוק. בעל רשיון יקבל שכר קבוע על פי משקל הדגים שהוא משנע, והרשיון עצמו יינתן רק למקורבים – בד"כ יעבור בירושה מאב לבן. כללים אלו יצרו חברת סבלים הומוגנית סגורה, עם מנטליות וחיי חברה משלה, ועבודה מובטחת לכל החיים.
אבל לא עוד...לאחרונה, לאחר משא ומתן ארוך שלא נשא פרי עם איגוד הסבלים, הכריזה הנהלת השוק שכל הרשיונות מבוטלים. מכאן והלאה הסוחרים רשאים להעסיק כל אחד בתנאי העסקה של שוק חופשי.
אז כמובן שאבירי השוק החופשי, הסוחרים והנהלת השוק מרוצים. אבל למעשה, עוד סמל של לונדון שהיה קיים במשך מאות שנים הלך לעולמו – סבל הדגים של בילינגסגייט.
ואם כבר מדברים על שינויים, אם תשאלו אותי, השוק נמצא במקומו הנוכחי על זמן שאול – שווי הקרקע האסטרונומי פה לא ישאיר ברירה לבעלי השוק אלא להעבירו למקום אחר ולמכור את הקרקע לטובת בניית עוד בניין משרדים לבנק גדול.
פרטים על שעות פעילות, דרכי הגעה וחנייה באתר הנהלת השוק.
פרטים על שעות פעילות, דרכי הגעה וחנייה באתר הנהלת השוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה