האיזור הכי נמוך בלונדון

לפעמים יותר חשוב לדעת לאן לא להגיע מאשר לאן כן להגיע. אני מסביר את זה לכל מי שמתכנן חופשה בישראל לדוגמא (בישראל יש כבישים שלא מומלץ לחקור היכן הם מסתיימים, בעיקר אלה בכיוון מזרח...).
בלונדון, יש איזורים שלא מומלץ להגיע אליהם, בעיקר בלילה. אז נתחיל בשאלה כללית: איך לונדון ממוקמת בעולם מבחינת בטחון אישי? לפי מדד האקונומיסט, שדירג את 50 הערים המייצגות בעולם, לונדון ממוקמת במקום ה 12 המכובד, הרבה לפני פריז (24) וניו יורק (28). באופן כללי, אין פה שכונות שהן לגמרי "מחוץ לתחום" כמו בערים מסוימות בעולם. בלונדון, אם אנחנו נמצאים באור יום, אין בעיה להסתובב בכל שכונה (כל עוד אתם לא מתגרים באנשים בכוונה...). מצד שני, בלילה זה סיפור אחר. אין מה להשוות לתחושת הביטחון האישי שיש בארץ, ובלילה, אכן ישנם איזורים שהייתי מעדיף להמנע מלהגיע אליהם.
מהו המקום הכי מסוכן בלונדון? כמובן שאין תשובה חד משמעית פה. מה שכן יש זה נתוני סטטיסטיקה של המשטרה. אבל מי מאמין לסטטיסטיקות? או למשטרה? אז שנאמין לסטטיסטיקות של המשטרה?? במקום זה, ננסה להבהיר את "רמת העירנות" המומלצת בכל איזור ואיזור בלונדון, וזאת על סמך היכרות אישית וסיבות היסטוריות. לבסוף, ניתן קצת טיפים לתייר האובד שנקלע למקום "לא מומלץ".
משום שלונדון היא עיר בקנה מידה עצום, לא נוכל לרדת לרמת כל שכונה וכל רחוב. מה שנעשה הוא נדבר ברמה כללית על חלקיה השונים של לונדון. נחלק את לונדון באופן טבעי לחמישה חלקים: מרכז העיר, מזרח, מערב, צפון ודרום.
מרכז העיר: אעפ"י שאין הגדרה מדויקת, בואו נגדיר את מרכז העיר כאיזור 1 של האנדרגראונד. זהו בעצם החלק הבטוח ביותר של לונדון. פה אין כמעט בעיה להסתובב בכל איזור, בכל שעה, שכן הרחובות תמיד מוארים ושופעים תעבורה של אנשים. אבל לא להכנס לשאננות - דווקא מסיבה זו האיזור חביב במיוחד על כייסים, לכן מומלץ תמיד לשמור עין על תיק היד, במיוחד באנדרגראונד ובמסעדות.
מזרח מול מערב: תחילה, נסביר קצת על הקונפליקט ההיסטורי בין מזרח ומערב העיר, שרמת הביטחון האישי נובעת היישר ממנו: היסטורית, האוכלוסייה המבוססת תמיד התיישבה במערב העיר. הסיבה היא שמזרח העיר הוא האיזור המתועש עם המפעלים הגדולים וזיהום האוויר (מדריך שפגשתי טען שזה נכון לכל עיר באירופה, מהסיבה שהרוחות תמיד נושבות מזרחה ולוקחות איתן את עשן המפעלים). למפעלים כמובן נדרשו ידיים עובדות, ולכן מעמד הפועלים שוכן במזרח. גם כל גלי ההגירה ללונדון, כולל גל ההגירה של היהודים ממזרח אירופה, שוכנו במזרח. בקיצור, אם אין לך כסף לקנות במערב – תמצא את עצמך במזרח העיר. (עכשיו יש לכם מספיק מידע לפרש את השיר של הפט שופ בויס "East-end boys and west-end girls"). המצב בעצם נשאר ככה עד היום, ולכן כמו שתנחשו – במזרח העיר הייתי מגביר עירנות ונמנע מלהגיע לכאן לבד בלילה. בעצם, אין לכם יותר מדי מה לחפש במזרח העיר (ואני מתכוון ממש למזרח, לא ל"מזרח של המרכז"), חוץ מבעצם שני אתרים שאולי תיקלעו אליהם – הפארק האולימפי וקניון Westfield בסטראטפורד.
במערב העיר אין שום בעיה להסתובב, שכן כמו שהזכרתי אלה הם האיזורים היותר מבוססים. אם בכל זאת ממש תלחצו אותי להזכיר איזורים שאני אישית הייתי מגביר עירנות בהם, אז הנה – שפרד'ס בוש והאמרסמית'. "מה יש לי לחפש בשפרד'ס בוש והאמרסמית'?" לא הרבה, חוץ אולי מקניון Westfield בשפרד'ס בוש (כן, עוד אחד, אולי יש משהו ברשת הקניונים האלה...) ותיאטרון האפולו בהאמרסמית'.
דרום העיר: כמו למזרח, גם לדרום העיר יש סיבה היסטורית להיות איזור מוזנח. הסיבה היא פשוטה – דרום העיר נמצא דרומית לנהר התמזה (הגיוני נכון?). צריך לזכור שעד לפני מאה וחמישים שנה בערך, היה רק גשר אחד על התמזה - לונדון ברידג'. הסיטי של לונדון שכנה תמיד צפונית לנהר, ולכן כל מה שדרומית לנהר נשאר לא מפותח. כמובן שלאחרונה האיזור התפתח, אבל לב העיר תמיד יישאר צפונית לנהר (יש נהגי מוניות שלא יעלו נוסע אם יעד הנסיעה הוא דרומית לנהר). אפילו קווי האנדרגראונד חדשים פה ומתוך 270 תחנות של האנדרגראונד, פחות מ 10% מהן נמצאות דרומית לתמזה. ולכן, כמו במזרח העיר, האוכלוסייה פה היא לא מהמעמדות המבוססים. האיזור "מאוד מעניין", יש פה "התחדשות אורבנית" ו"הזדמנויות נדל"ן". בתרגום חופשי – "תזהרו פה בלילה".
צפון העיר:  כמו בסדרה מפורסמת של HBO, הצפון מתחלק ל"צפון הקרוב" והצפון "מעבר לחומה". לא ברור איפה החומה הדמיונית הזאת עוברת, אבל בצפון לונדון מאוד ברור שרמת העירנות צריכה לעלות ככל שאנו עולים צפונה. יש שאומרים שהצפון הרחוק הוא האיזור המסוכן בלונדון. זאת מכיוון שהמהומות הרציניות האחרונות שפרצו בלונדון פרצו כאן בטוטנהאם ב 2011. הסיבה הרשמית לפריצת המהומות היתה הריגת סוחר סמים ע"י המשטרה, אבל ברור שהשטח פה מבעבע כבר הרבה שנים, זאת בשל בעיית עוני והזנחה. בכל מקרה, אתרי תיירות גדולים אין פה, אז רוב הסיכויים שלא תמצאו את עצמכם מעבר לחומה הדמיונית במילא. הצפון הקרוב של לונדון הוא דווקא איזור איכותי, ורוב היהודים שידרגו את עצמם לכאן ממזרח העיר.
נסכם: ככל שאתם קרובים יותר למרכז לונדון ובעיקר צפונית לנהר, רמת הבטחון האישי סבירה בהחלט. אם בכל זאת בא לכם להרחיק לפרברים, עשו שיעורי בית על האיזור שתבקרו בו, במיוחד אם הוא במזרח או בדרום העיר.   
הבטחתי טיפים לתייר האובד. אז במקרה ונקלעתם למקום שאתם לא מרגישים בו בטוחים (ולי זה כבר קרה כמה פעמים), חשוב לזכור:

1. אל תראו כמו מטרה - אל תלכו עם הסמארטפון פתוח על מפה. אל תשאלו אנשים להכוונה. במקום זה, פתחו את המפה, שננו בראש לאן אתם צריכים ללכת וסגרו את הסמארטפון

2. הורידו את הראש וצעדו כמה שיותר מהר. נסו לא ליצור קשר עין עם איש ואל תעצרו לענות על "רק שאלה" מאף אחד

3. אם אתם יכולים, עצרו מונית שחורה. נהגי המוניות השחורות בלונדון ידועים כמצילי חיים

תחנות רכבת

מי שלא ביקר באחת מתחנות הרכבת הגדולות בלונדון, אני ממליץ בחום להתנסות לפחות פעם אחת בחוויה. מיותר לציין שסדר גודל כזה לא רואים בארץ. ולפני שכל מיני חכמים קופצים ("לא ראית כלום עד שתהיה בשנחאי/מקסיקו סיטי/טוקיו...") – אני לא טוען שהתחנות פה הן הגדולות בעולם. מה שאני כן טוען זה ששווה לזכור שגלגלי המהפכה התעשייתית התחילו להסתובב פה. כמו בהרבה תחומים, בתחום הרכבות, בריטניה חינכה את העולם.
לבריטים יש אובססיה לרכבות. הסיבה היא שהבריטים הם אלו שהמציאו את הרכבת ומסילת הברזל ולכן הרכבת נחשבת פה בעצם לגאווה לאומית. המצאת הרכבת עזרה לבריטניה להיהפך למעצמה תעשייתית ולחזק את אחיזתה בקולוניות מעבר לים כאשר הבריטים מרשתים את כל הקולוניות במסילות ברזל, כולל בפלשתינה. אם תרצו דוגמאות לאיך האובססיה לרכבות באה לידי ביטוי פה, אז הנה כמה:
טריינספוטינג. מה זה טריינספוטינג? סרט של דני בויל כמובן. אבל הסרט הקלאסי קרוי על שם מה?? אז אם ניזכר באחד התחביבים של חבורת רנטון, סיק בוי, בגבי וספאד - הם יושבים בשדה פתוח, מחכים למעבר של רכבת. וזה בעצם טריינספוטינג – צפייה ברכבות נוסעות. תחביב בריטי טיפוסי. המכורים לדבר (ויש הרבה כאלה בבריטניה), לא מסתפקים בסתם לצפות ברכבות, אלא מתעדים כל רכבת ורכבת כולל לוחות זמנים, כמה קרונות היא סוחבת וכו', כולל צילום תמונות.

זמן גריניץ'

יש כמה סיבות לכך שתייר שמבקר בלונדון ירצה להגיע לגריניץ'. אז נסדר אותן לפי הסתברותן:

1. טיילתם בלונדון כבר כמה ימים, כל מה שראיתם הוא נוף אורבני טיפוסי של מדרכות, פיח וחנויות, ומתחשק לכם לטייל בנוף יותר כפרי עם אווירת כפר וסצינה מעט אלטרנטיבית
2. מתחשק לכם לשוט באחת מהסירות על התמזה ובאמת להגיע לאן שהוא (כלומר, לא שייט לשם שייט...)

3. אתם רוצים לעמוד בתור ארוך ולשלם ממיטב כספכם כדי להצטלם עם רגל אחת בקו אורך מזרח והשנייה בקו אורך מערב

4. אחד מתחומי העניין שלכם הוא היסטוריה ימית של הצי המלכותי
 

יכולות להיות עוד סיבות, יכול להיות שסדר ההסתברויות שונה (בשביל באמת לבדוק את זה, אני צריך לעמוד בגריניץ' ולשאול כל תייר "למה אתה פה?"...), אבל אם אחת הסיבות רלוונטיות לכם ואפילו אם לא, אם יש לכם יום פנוי, שווה להגיע לכאן.
אז נלך דווקא מהסוף להתחלה:
הצי המלכותי: מאז ומתמיד גריניץ' התקשרה ישירות לצי המלכותי בגלל מיקומה הגיאוגרפי – בפתח נהר התמזה מול רציפי המסחר. פה הוקם בית החולים הראשון למלחים בשנת 1692 והאקדמיה הראשונה למלחים בשנת 1873. בגלל שני מוסדות אלו, הבדיחה הצפויה של הצי המלכותי היתה שבגריניץ' המלח הבריטי יתחיל את הקריירה שלו וגם יסיים אותה.... ניתן להרגיש את נוכחות הצי פה בכל פינה – אם זה פסלים של קפטנים מפורסמים, עוגנים וחבלים בכל מקום וחנויות לציוד ימי.
שלושת מארבעת המוזיאונים המלכותיים בגריניץ' קשורים בצי – המוזיאון הימי, קאטי סארק והמצפה המלכותי, תכף נגיע אליהם. אבל מה שמושך את העין מייד כשמגיעים לגריניץ' היא האקדמיה הימית הישנה עם שתי הכיפות שלה. הבניין עוצב ע"י כריסטופר רן, ומי ששומע את השם הזה לראשונה כנראה לא היה בלונדון (או שלא הקשיב להסברי המדריך..), שכן הבחור עיצב בערך חצי מהפרויקטים בלונדון וקבור באחד מהם – קתדרלת סנט פול. כריסטופר רן עיצב תחילה את האקדמיה הימית בגריניץ' עם כיפה אחת גדולה במרכז, אבל כשהוצגו התכניות לבית המלוכה, מייד זיהתה המלכה מארי השנייה בעיה חמורה! הבניין חוסם לה את הנוף לים! (כלומר...לנהר..). היא אהבה את בית המלכה (שהוא דרך אגב כיום המוזיאון המלכותי הרביעי בגריניץ') ודרשה מסר כריסטופר לחזור עם תכנית חלופית. וכך נוצרה התכנית לשתי הכיפות, כאשר באמצע הושאר קו אווירי ישיר בין בית המלכה לנהר, וכל הצדדים מרוצים.

אז מכיוון שיש לנו רק יום אחד בגריניץ', נתרכז בשני המוזיאונים החשובים פה והם המוזיאון הימי (חינם) והמצפה המלכותי (בתשלום). במוזיאון הימי תוכלו ללמוד על ההיסטוריה המכובדת (והלרוב לא מכובדת) של הצי המלכותי. גולת הכותרת פה הוא כמובן קרב טרפלגר (1805), בו הביס הצי המלכותי בהנהגת קפטן נלסון כוח מאוחד של הצי הצרפתי והספרדי. הקרב מתואר בפירוט וגם מונצח ע"י ציור ענקי של וויליאם טרנר. נכון, תוכלו גם להתרשם מהצד הפחות מכובד של ההיסטוריה הימית הבריטית כמו הכיבוש והשליטה בהודו במשך 250 שנה והסחר הימי בעבדים בין אפריקה לאמריקה, אבל היי, כל עוד הבסנו את נפוליאון...
המצפה המלכותי עוצב ע"י...כריסטופר רן ונבנה ב 1675. פה תלמדו על איך הבריטים מיפו פה את הכוכבים, את כדור הארץ ואת הזמן עצמו. ואם כבר ממפים את כל הגורמים האלה – למה שלא כולם יתחילו פה? ועד היום, המצפה בגריניץ' הוא נקודת ההתייחסות לקווי האורך והזמן על כדור הארץ. הפעילות המועדפת פה היא עמידה עם רגל אחת בקו אורך מערב והשנייה בקו אורך מזרח (רק כדי לצנן את התלהבות המעריצים: זכרו שהקו דמיוני בלבד ונקבע שרירותית). המצפה נמצא בפארק גריניץ' על גבעה שממנה ניתן להשקיף על הסיטי של לונדון ולכן מהווה אתר צילומים מבוקש.

שתי האופציות להגעה לגריניץ' מעניינות באותה מידה – או שתגיעו עם סירה או שתגיעו עם הרכבת הקלה (DLR – נכלל בכרטיס האויסטר). את הסירה ניתן לקחת מרציף ווסטמינסטר ממש מתחת לביג בן ואז כמובן תקבלו שייט על התמזה. אם תחליטו להגיע עם הרכבת הקלה, תקבלו נוף של המרכז הפיננסי Canary Wharf. פה יש אופציה לרדת מהרכבת הקלה תחנה אחת לפני גריניץ' – Island Gardens וללכת ברגל לגריניץ' מתחת לתמזה במנהרה להולכי רגל הראשונה בלונדון. כשתלכו פה, אל תחשבו על העובדה שהמנהרה נבנתה ב 1902 ונזקקה לחיזוקים לאחר הבליץ של מלחמת העולם השנייה...
דווקא העובדה שהאנדרגראונד לא מגיעה לפה משווה לאיזור אווירה של כפר מחוץ לעיר. האיזור שופע פארקים ומרחבים פתוחים. פארק גריניץ' הוא הגדול ביותר והמומלץ פה והוא אחד משמונת הפארקים

שוק הדגים של בילינגסגייט

הערה: הפוסט הבא אינו מיועד לתיירים. קהל היעד של הפוסט הזה הוא מקומיים עם רכב ונדודי שינה. הסיבה היא שאני הולך לתאר שוק דגים סיטונאי שפעיל בין השעות 3 בלילה ל 7 בבוקר.
לונדון היא עיר של שווקים. רשימת השווקים המעודכנת של לונדון בוויקיפדיה מונה מעל 100 שווקים. רובם שווקים מקומיים - חלקם גדולים, חלקם קטנים. שווקים של עתיקות, יצירות אמנות, תכשיטים, אוכל, ובעצם, ניתן למצוא שוק לכל דבר בלונדון.
בפוסט הזה אני אתמקד בשוק אחד – שוק הדגים של בילינגסגייט, שהינו שוק הדגים הגדול בבריטניה.
אם בלונדון מעל 100 שווקים – למה להתעמק דווקא בשוק דגים סיטונאי?? הסיבה היא שבילינגסגייט הוא מעמודי התווך של לונדון, הוא קיים כבר מעל 400 שנה, והוא עובר שינויים בשנים אחרונות שמסמלים את השינויים שעוברים על לונדון ובעצם על בריטניה כולה.
בבילינגסגייט ניתן למצוא כמעט כל מה שחי בים. ומה שלא ניתן למצוא היום – ניתן להזמין למחר. זאת בשל העובדה שסחורה מגיעה לכאן לא רק במשאיות מהאוקיינוס האטלנטי שעל פתח דלתנו. בערך 40% מהסחורה כאן מיובאת משאר העולם. כל יום מגיעים משלוחים לפה מכל קצוות תבל – אם זה סלמון מנורווגיה, לובסטרים מקנדה או צלופחים מניו זילנד (ספציפית, הלובסטרים והצלופחים מגיעים חיים, אבל רוב הסחורה המיובאת מגיעה קפואה או מקוררת). השוק לא רק מייבא סחורה, הוא גם מייצא אותה, לדוגמא - סרטנים חיים מקורנוול שנשלחים למסעדות היוקרה בשנחאי. בקיצור, כמו שכניהם סוחרי המניות בבנקים הגדולים, הסוחרים פה הם לא עוד בעלי דוכן דגים, הם בעצם ברוקרים של דגים ומאכלי ים. מחיר של סוג דג מסויים ישתנה עפ"י ביקוש והיצע השוק כרגע – מחיר של סוגים מסויימים ירקיע שחקים בעוד סוג דגים אחר ירקיב על רצפת המסחר ללא ביקוש.

קצת עובדות על השוק: כל שנה עוברים פה 25,000 טון של סחורה עם מחזור של בערך 200 מיליון פאונד (עדיין, אין מה להשוות עם השכנים בבנקים...), בשוק 50 מקררי ענק והמקפיא הגדול בבריטניה - הסבלים נדרשים להכנס למקפיא בזוגות למקרה של תאונה. בשוק חדרי הלבשה לסבלים, בתי קפה, מכבסה ואפילו בית ספר לבישול מאכלי ים.
שוק בילינגסגייט הוא חלק אינטגרלי מהמסורת של לונדון כבר מעל ל 400 שנה. אבל כמו לונדון עצמה – השוק השתנה בשנים האחרונות. השינויים הם בשלושה תחומים – הלקוחות, הסחורה וכללי השוק.
אז כמובן ששני התחומים הראשונים קשורים זה בזה – לקוחות שונים ידרשו סחורה שונה. בעבר, השוק נועד לשרת אוכלוסייה מקומית – לקוחות פרטיים ומסעדות מקומיות שרובם היו אנגלים עם טעם אנגלי (אהמ...). רוב הדגים שנמכרו בשוק היו דגים מסורתיים כמו בקלה, מקרל או אפילו סלמון להרפתקנים... אך לאחרונה האוכלוסייה שקונה בשוק השתנתה. כיום, הבריטים המסורתיים מעדיפים לקנות את הדגים המקומיים שלהם בסופרמרקט (שקונה ישירות מהדייגים). אז מי מגיע לשוק? המהגרים. כיום, 70% מהמבקרים בשוק הם מהגרים, ורובם ממזרח אסיה שהביאו את הטעמים והדרישות שלהם מהבית – בשוק עצמו הסחורה הנמכרת ביותר בימים אלה הם מאכלי ים כמו שרימפסים, לובסטרים, סרטנים וצלופחים. כמובן שדגים מסורתיים עדיין נמכרים, אך זה בעיקר על בסיס סיטונאי לבתי עסק. בעצם, ניתן לומר שהשוק עבר גלובליזציה.

שני שינויים אלה (לקוחות וסחורה) ניתנים לאבחנה בשוק. מה שלא ניתן לאבחנה הוא השינוי בכללים. אז קודם כל – מהם הכללים? ולמה לשוק יש בכלל כללים?? אז ככה – כמו בהרבה תחומים בלונדון, גם פה היו מסורות שנשמרו במשך מאות של שנים! כדי להבין את הזרמים התת קרקעיים שפועלים פה, נצטרך להבין איך השוק עובד: השוק מחולק לשתי קבוצות - קבוצת הסוחרים (אלה שקראתי להם ברוקרים), וקבוצת הסבלים.
קבוצת הסוחרים תמיד היו בעלי עסק לכל דבר – קונים, מוכרים, מעסיקים עובדים וסבלים. הסוחרים תמיד היו בעלי האמצעים והגיעו תמיד מהמעמדות היותר מבוססים.
קבוצת הסבלים לעומת זאת, תמיד הגיעו ממעמד הפועלים, והם עוסקים בעבודה פיזית במשך כל היום – משנעים את קופסאות הדגים. עד לא מזמן, במשך 400 שנה, חוקי שוק בילינגסגייט קבעו שרק סבל בעל רשיון יהיה מוסמך לשנע דגים בשוק. בעל רשיון יקבל שכר קבוע על פי משקל הדגים שהוא משנע, והרשיון עצמו יינתן רק למקורבים – בד"כ יעבור בירושה מאב לבן. כללים אלו יצרו חברת סבלים הומוגנית סגורה, עם מנטליות וחיי חברה משלה, ועבודה מובטחת לכל החיים.
אבל לא עוד...לאחרונה, לאחר משא ומתן ארוך שלא נשא פרי עם איגוד הסבלים, הכריזה הנהלת השוק שכל הרשיונות מבוטלים. מכאן והלאה הסוחרים רשאים להעסיק כל אחד בתנאי העסקה של שוק חופשי.
אז כמובן שאבירי השוק החופשי, הסוחרים והנהלת השוק מרוצים. אבל למעשה, עוד סמל של לונדון שהיה קיים במשך מאות שנים הלך לעולמו – סבל הדגים של בילינגסגייט.

ואם כבר מדברים על שינויים, אם תשאלו אותי, השוק נמצא במקומו הנוכחי על זמן שאול – שווי הקרקע האסטרונומי פה לא ישאיר ברירה לבעלי השוק אלא להעבירו למקום אחר ולמכור את הקרקע לטובת בניית עוד בניין משרדים לבנק גדול.
פרטים על שעות פעילות, דרכי הגעה וחנייה באתר הנהלת השוק.

יום בחברת האריסטוקרטיה האנגלית

על תרבות המעמדות באנגליה נכתבו וייכתבו אינספור מאמרים וספרים, כך שלא נכנס לנושא בפוסט צנוע זה. אך לא משנה מאיזה מעמד תגיעו (או תחשיבו עצמכם מגיעים), תמיד תוכלו להתחזות או לדמיין ליום אחד שאתם חלק מהאריסטוקרטיה האנגלית. ושלא כמו בארץ מוצאנו, באנגליה יש אריסטוקרטיה אמיתית.
אז איך נתחזה ליום אחד לחלק מהמעמד העליון? נצטרך להיראות ולהטמע באחד מאירועי החברה הגבוהה!
כמה כללים בסיסיים לאריסטוקרט המתחזה באירוע חברתי: אתה גר במיקום הנכון (איפשהו בסארי), התחנכת במוסדות הנכונים (איטון), פיתחת תחביבים נכונים (גננות, וכל מה שקשור בסוסים, ראה בהמשך), מדבר במבטא הנכון (מממ...נסה להישאר שותק ומדי פעם זרוק “How splendid!”), ולא פחות חשוב – יש בך הערצה עיוורת עד כדי סגידה לכל דבר שקשור בתארי אצולה ולהיהלום שבכתר – משפחת המלוכה.
רוב אירועי החברה הגבוהה מתרחשים בקיץ. אז למה אני כותב את זה בפברואר? הסיבה היא שצריך להתחיל להתכונן כבר עכשיו, ולמקצת האירועים ההכנות כבר בעיצומן. על מנת לא לכסות יותר מדי, אני אתמקד רק בארבעת האירועים המרכזיים ואשאיר לקורא לבחור את המועדף/ים עליו ("ומי יודע? אולי אפילו אמצא בחור נחמד" – קייט מידלטון, 2001)

תערוכת הפרחים המלכותית בצ'לסי: 23 – 27 במאי:
אם דיברנו על תחביבים נכונים, אז ראשון במעלה הוא תחביב הגננות. אין כמו תחביב זה להעיד עלינו שדבר ראשון – יש לנו גינה, ועדיף כמה שיותר גדולה, ודבר שני – יש לנו יותר מדי זמן פנוי, וזה תמיד מדד טוב. הרי ידוע שמשפחת המלוכה כולה היא חובבת גננות, אם זה הוד מלכותה עצמה שאומרים שאחת הסיבות להעדפתה את טירת ווינדסור הוא הגן שמשתרע על לא פחות מ 50,000 מ"ר, או הנסיך צ'ארלס שאפילו הקים חברה לחקלאות אורגנית. תערוכת הפרחים המלכותית בצ'לסי נחשבת לתערוכת הפרחים ועיצוב הגנים הגדולה והחשובה בעולם. כל שנה הביקוש לכרטיסים עולה על ההיצע והמארגנים הגבילו את מספר המבקרים ל 157,000. המציגים בתערוכה מתכוננים אליה במשך שנה שלמה כדי שהפרחים יהיו בשיא תפארתם בדיוק למשך חמשת ימי התצוגה. התערוכה תורמת לעולם הגננות מה ששבוע האופנה בפריז תורם לעולם האופנה – היא קובעת מה יהיו הטרנדים בתחום בשנים הקרובות. כרטיסים: נכון לכתיבת שורות אלה, עדיין יש כרטיסים באתר, אבל זה בטח לא יהיה להרבה זמן.

קצת קמדן, קצת איימי

נתחיל בווידוי אישי: לאחר צפייה בהופעה המדוברת של איימי בבלגרד ביוני 2011 החזקתי אצבעות. למי שלא ראה את הסרטון ביוטיוב אז במשפט אחד – זה נראה סופני. ידעתי שאיימי תחגוג יומולדת 28 בספטמבר ומשום מה הרגשתי שאם היא רק תצליח לחמוק מ"מועדון 27", רק להשאר בחיים עוד שלושה חודשים, היא כבר תהיה בסדר. נחזור לאיימי עוד מעט, תחילה, קצת על האזור:
כיום, אין תייר ישראלי שלא שמע על שוק קמדן, אבל קמדן לא תמיד היה אזור פופולרי. עד שנות השבעים האזור היה אזור מסחר. היסטורית, הקירבה של קמדן לתעלה החשובה בלונדון – ריג'נטס קאנאל, הוא שהפך אותו לאזור שמתמחה בעיקר בשינוע ואחסון של חומרי גלם, בעידן שבו אלו היו משתנעים ע"י סוס שמושך אסדה על התעלה.
כל זה השתנה כאמור בשנות השבעים כאשר שני חברי ילדות – ביל פאלפורד ופיטר ווילר רכשו את אתר Dingwalls - מחסן עץ ישן בקמדן. הרעיון היה להפוך אותו לשוק אלטרנטיבי עם דוכנים בהם אמנים יציגו את עבודותיהם. וכך, שוק קמדן נפתח רשמית ב 1972.