רהיטים? לך לרחוב הרצל!

חשבתם פעם: למה תחום מסחר מסוים נדבק באיזור גיאוגרפי משום מה?? יש פעמים שיש סיבה מוצדקת לכך. קחו לדוגמא את איזור היהלומים ברמת גן – אין פלא שרמת גן היא בירת המסחר ליהלומים בישראל, כיוון שהבורסה ליהלומים התיישבה ברמת גן! אך יותר מעניינים הם המקרים שהאיזור הוא אקראי לחלוטין – רהיטים ברחוב הרצל, מעצבי שיער בבן יהודה, שמלות כלה בסוף דיזנגוף. מי החליט על אלה??
כמו בתל אביב, גם בלונדון נמצאים שני המקרים – הצפויים והבלתי צפויים. דוגמא למקרה צפוי: אין פלא שכל הסניפים המרכזיים וההנהלה של כל הבנקים הגדולים יושבים באיזור תחנת Bank. אין גם פלא שלתחנה קוראים Bank! הסיבה? ממש מחוץ לתחנה יושב Bank of England. והוא פה כבר משנת 1734.
אבל כמו שאמרנו, דווקא האיזורים המקריים הם המעניינים. אז מה נכסה בפוסט הזה? איזור התכשיטים של לונדון, איזור רפואה ורפואה פלסטית ורחוב החליפות לגבר.
 

מחפש תכשיט לאישה? לך ל Hatton Garden !
יותר מ 300 בתי עסק לתכשיטים נמצאים באיזור Hatton Garden. הסיבה להמצאות תכשיטנים פה לא ידועה, אבל האיזור ידוע כאיזור לתכשיטנים כבר מראשית המאה ה 19. כצפוי, יש כאן נוכחות לא מבוטלת של יהודים, שנעים על ציר לונדון-אנטוורפן-רמת גן. אל תתפתו למראה התמים של האיזור – האיזור כולו מרושת ע"י חדרים, מנהרות וכספות תת קרקעיות. כידוע, מצבור תכשיטים באיזור אחד ימשוך את תשומת לב שודדי התכשיטים, ואיזור זה התפרסם בשל לא מעט מקרי שוד. האחרון והמפורסם שבהם הוא שוד בית הכספות באפריל 2015, בו חבורת פנסיונרים שמאסו בחיי הפנסיה המשעממים, חפרו מנהרה תת קרקעית במשך סוף שבוע, והצליחו לשדוד תכשיטים בשווי של 14 מיליון פאונד. הם נתפסו בשל טעות בסיסית – אחד מהם השתמש ברכב האישי שלו כשהסתובב באיזור לשם הכנת השוד ונתפס במצלמות האבטחה. אך עדיין, עד היום רק שלל בשווי 4 מיליון פאונד בלבד נמצא והוחזר לבעליו...

תחביב סוף שבוע לפנסיונר

טיפול רפואי או קוסמטי? לך ל Harley Street !
אנחנו כמובן לא מדברים על עזרה ראשונה או רפואה דחופה. ב Harley Street נמצאות קליניקות פרטיות של מיטב המומחים לרפואה ורפואה פלסטית. כל פעם שאני מסתובב פה אני לא בטוח אם אני מקנא במטופלים פה. מצד אחד, הם מסתובבים במכוניות יוקרה ומטופלים פה על ידי מיטב המוחות (המקום הוא Hotspot לאיתור סלבריטאים, אם זה מה שעושה לכם את זה...רק תזכרו שאף אחד לא נחמד לפני/אחרי ביקור אצל רופא מומחה...). מצד שני, הם עדיין מטופלים... אז בואו נסכים שכולנו מקנאים במומחים עצמם, שכדי לראות אחד מהם ייתכן ותצטרכו משכנתא נוספת. שוב, הסיבות לא ברורות מדוע מתחילת המאה ה 19 רופאים מומחים התיישבו דווקא כאן, אבל ההשערות הן שהבתים פה מרווחים מספיק כדי לשמש כקליניקה, והקירבה לתחנות הרכבת הגדולות, שיכולות להביא יותר מטופלים מחוץ לעיר. כיום באיזור כולו מועסקים יותר מ 3000 איש במקצועות הקשורים לרפואה. לא מעט רופאים מפורסמים עבדו פה ברחוב כמו למשל לורד מוראן, הרופא האישי של ווינסטון צ'רצ'יל (בית מספר 129), אך אולי המפורסם שבהם הוא המומחה האוסטרלי לדיבור ליונל לווג, שאירח בקליניקה שלו (בית מספר 146) את לא אחר מאשר המלך ג'ורג' השישי, ועזר לו להתגבר על בעיית הגימגום. האירועים והבית עצמו מונצחים בסרט "נאום המלך".

חליפה לאדוני? לך ל Savile Row !
רחוב Savile Row הוא כבר שם עולמי לחליפות מותאמות אישית (מה שהאנגלים מכנים Bespoke). חייטים אנגלים הקימו פה בתי מלאכה כבר מתחילת המאה ה 19, אך החנות הראשונה נפתחה רק בעצם ב 1846, כאשר החייט הנרי פול פתח כניסה ללקוחות לבית המלאכה שלו בבית מספר 32. הנרי פול היה יזם וממציא לא קטן, כאשר ההמצאה המפורסמת ביותר שלו הוא ה Dinner Jacket, או בשמו המצוי מעבר לאטלנטי – ג'קט הטוקסידו (הסיפור המלא כאן). רשימת הלקוחות הקבועים ברחוב ארוכה מדי לפוסט הזה אך כוללת פוליטיקאים, אנשי צבא בכירים, כוכבי קולנוע וכמובן משפחת המלוכה. כיום חליפה ממוצעת תעלה פה בסביבות 5000£, אך בתי העסק פה היו צריכים לעבוד קשה בשנים האחרונות כדי לשמר את מקומם – יותר ויותר רשתות אופנה נכנסו לרחוב והתחילו להעלות את מחירי השכירות ע"י מכירת חליפות "מהמדף". דוגמא לאחת מהן היא הרשת האמריקאית Abercrombie & Fitch, שהשתיישבה בבית מספר 3 (בית מאוד מפורסם דרך אגב, בהיותו משרדים ואולפני הקלטות של הביטלס. בבית זה הוקלט האלבום Let it be, והביטלס נתנו את הופעתם האחרונה בהחלט על גג הבניין). על מנת להילחם על הישרדותם, בתי האופנה ברחוב הקימו כבר ב 2004 את ארגון חייטי הרחוב – “SR Bespoke Association”. כל חליפה שמתיימרת לקבל את תג הארגון היוקרתי חייבת להיות מיוצרת בעבודת יד של 50 שעות לפחות. לאחרונה (וכנראה הרבה בגלל ההשתלטות העויינת של האמריקאים), הרחוב קיבל גם את הגנת המועצה, שהכריזה שכל תכנון לעסק חדש באיזור יידרש לאישור מיוחד, שכן המועצה מכירה בחשיבות השארת האיזור בידי חייטים מקומיים. מיותר לציין שבתי העסק פה נשמו לרווחה ובירכו על ההחלטה.

האיזור הכי נמוך בלונדון

לפעמים יותר חשוב לדעת לאן לא להגיע מאשר לאן כן להגיע. אני מסביר את זה לכל מי שמתכנן חופשה בישראל לדוגמא (בישראל יש כבישים שלא מומלץ לחקור היכן הם מסתיימים, בעיקר אלה בכיוון מזרח...).
בלונדון, יש איזורים שלא מומלץ להגיע אליהם, בעיקר בלילה. אז נתחיל בשאלה כללית: איך לונדון ממוקמת בעולם מבחינת בטחון אישי? לפי מדד האקונומיסט, שדירג את 50 הערים המייצגות בעולם, לונדון ממוקמת במקום ה 12 המכובד, הרבה לפני פריז (24) וניו יורק (28). באופן כללי, אין פה שכונות שהן לגמרי "מחוץ לתחום" כמו בערים מסוימות בעולם. בלונדון, אם אנחנו נמצאים באור יום, אין בעיה להסתובב בכל שכונה (כל עוד אתם לא מתגרים באנשים בכוונה...). מצד שני, בלילה זה סיפור אחר. אין מה להשוות לתחושת הביטחון האישי שיש בארץ, ובלילה, אכן ישנם איזורים שהייתי מעדיף להמנע מלהגיע אליהם.
מהו המקום הכי מסוכן בלונדון? כמובן שאין תשובה חד משמעית פה. מה שכן יש זה נתוני סטטיסטיקה של המשטרה. אבל מי מאמין לסטטיסטיקות? או למשטרה? אז שנאמין לסטטיסטיקות של המשטרה?? במקום זה, ננסה להבהיר את "רמת העירנות" המומלצת בכל איזור ואיזור בלונדון, וזאת על סמך היכרות אישית וסיבות היסטוריות. לבסוף, ניתן קצת טיפים לתייר האובד שנקלע למקום "לא מומלץ".
משום שלונדון היא עיר בקנה מידה עצום, לא נוכל לרדת לרמת כל שכונה וכל רחוב. מה שנעשה הוא נדבר ברמה כללית על חלקיה השונים של לונדון. נחלק את לונדון באופן טבעי לחמישה חלקים: מרכז העיר, מזרח, מערב, צפון ודרום.
מרכז העיר: אעפ"י שאין הגדרה מדויקת, בואו נגדיר את מרכז העיר כאיזור 1 של האנדרגראונד. זהו בעצם החלק הבטוח ביותר של לונדון. פה אין כמעט בעיה להסתובב בכל איזור, בכל שעה, שכן הרחובות תמיד מוארים ושופעים תעבורה של אנשים. אבל לא להכנס לשאננות - דווקא מסיבה זו האיזור חביב במיוחד על כייסים, לכן מומלץ תמיד לשמור עין על תיק היד, במיוחד באנדרגראונד ובמסעדות.
מזרח מול מערב: תחילה, נסביר קצת על הקונפליקט ההיסטורי בין מזרח ומערב העיר, שרמת הביטחון האישי נובעת היישר ממנו: היסטורית, האוכלוסייה המבוססת תמיד התיישבה במערב העיר. הסיבה היא שמזרח העיר הוא האיזור המתועש עם המפעלים הגדולים וזיהום האוויר (מדריך שפגשתי טען שזה נכון לכל עיר באירופה, מהסיבה שהרוחות תמיד נושבות מזרחה ולוקחות איתן את עשן המפעלים). למפעלים כמובן נדרשו ידיים עובדות, ולכן מעמד הפועלים שוכן במזרח. גם כל גלי ההגירה ללונדון, כולל גל ההגירה של היהודים ממזרח אירופה, שוכנו במזרח. בקיצור, אם אין לך כסף לקנות במערב – תמצא את עצמך במזרח העיר. (עכשיו יש לכם מספיק מידע לפרש את השיר של הפט שופ בויס "East-end boys and west-end girls"). המצב בעצם נשאר ככה עד היום, ולכן כמו שתנחשו – במזרח העיר הייתי מגביר עירנות ונמנע מלהגיע לכאן לבד בלילה. בעצם, אין לכם יותר מדי מה לחפש במזרח העיר (ואני מתכוון ממש למזרח, לא ל"מזרח של המרכז"), חוץ מבעצם שני אתרים שאולי תיקלעו אליהם – הפארק האולימפי וקניון Westfield בסטראטפורד.
במערב העיר אין שום בעיה להסתובב, שכן כמו שהזכרתי אלה הם האיזורים היותר מבוססים. אם בכל זאת ממש תלחצו אותי להזכיר איזורים שאני אישית הייתי מגביר עירנות בהם, אז הנה – שפרד'ס בוש והאמרסמית'. "מה יש לי לחפש בשפרד'ס בוש והאמרסמית'?" לא הרבה, חוץ אולי מקניון Westfield בשפרד'ס בוש (כן, עוד אחד, אולי יש משהו ברשת הקניונים האלה...) ותיאטרון האפולו בהאמרסמית'.
דרום העיר: כמו למזרח, גם לדרום העיר יש סיבה היסטורית להיות איזור מוזנח. הסיבה היא פשוטה – דרום העיר נמצא דרומית לנהר התמזה (הגיוני נכון?). צריך לזכור שעד לפני מאה וחמישים שנה בערך, היה רק גשר אחד על התמזה - לונדון ברידג'. הסיטי של לונדון שכנה תמיד צפונית לנהר, ולכן כל מה שדרומית לנהר נשאר לא מפותח. כמובן שלאחרונה האיזור התפתח, אבל לב העיר תמיד יישאר צפונית לנהר (יש נהגי מוניות שלא יעלו נוסע אם יעד הנסיעה הוא דרומית לנהר). אפילו קווי האנדרגראונד חדשים פה ומתוך 270 תחנות של האנדרגראונד, פחות מ 10% מהן נמצאות דרומית לתמזה. ולכן, כמו במזרח העיר, האוכלוסייה פה היא לא מהמעמדות המבוססים. האיזור "מאוד מעניין", יש פה "התחדשות אורבנית" ו"הזדמנויות נדל"ן". בתרגום חופשי – "תזהרו פה בלילה".
צפון העיר:  כמו בסדרה מפורסמת של HBO, הצפון מתחלק ל"צפון הקרוב" והצפון "מעבר לחומה". לא ברור איפה החומה הדמיונית הזאת עוברת, אבל בצפון לונדון מאוד ברור שרמת העירנות צריכה לעלות ככל שאנו עולים צפונה. יש שאומרים שהצפון הרחוק הוא האיזור המסוכן בלונדון. זאת מכיוון שהמהומות הרציניות האחרונות שפרצו בלונדון פרצו כאן בטוטנהאם ב 2011. הסיבה הרשמית לפריצת המהומות היתה הריגת סוחר סמים ע"י המשטרה, אבל ברור שהשטח פה מבעבע כבר הרבה שנים, זאת בשל בעיית עוני והזנחה. בכל מקרה, אתרי תיירות גדולים אין פה, אז רוב הסיכויים שלא תמצאו את עצמכם מעבר לחומה הדמיונית במילא. הצפון הקרוב של לונדון הוא דווקא איזור איכותי, ורוב היהודים שידרגו את עצמם לכאן ממזרח העיר.
נסכם: ככל שאתם קרובים יותר למרכז לונדון ובעיקר צפונית לנהר, רמת הבטחון האישי סבירה בהחלט. אם בכל זאת בא לכם להרחיק לפרברים, עשו שיעורי בית על האיזור שתבקרו בו, במיוחד אם הוא במזרח או בדרום העיר.   
הבטחתי טיפים לתייר האובד. אז במקרה ונקלעתם למקום שאתם לא מרגישים בו בטוחים (ולי זה כבר קרה כמה פעמים), חשוב לזכור:

1. אל תראו כמו מטרה - אל תלכו עם הסמארטפון פתוח על מפה. אל תשאלו אנשים להכוונה. במקום זה, פתחו את המפה, שננו בראש לאן אתם צריכים ללכת וסגרו את הסמארטפון

2. הורידו את הראש וצעדו כמה שיותר מהר. נסו לא ליצור קשר עין עם איש ואל תעצרו לענות על "רק שאלה" מאף אחד

3. אם אתם יכולים, עצרו מונית שחורה. נהגי המוניות השחורות בלונדון ידועים כמצילי חיים

תחנות רכבת

מי שלא ביקר באחת מתחנות הרכבת הגדולות בלונדון, אני ממליץ בחום להתנסות לפחות פעם אחת בחוויה. מיותר לציין שסדר גודל כזה לא רואים בארץ. ולפני שכל מיני חכמים קופצים ("לא ראית כלום עד שתהיה בשנחאי/מקסיקו סיטי/טוקיו...") – אני לא טוען שהתחנות פה הן הגדולות בעולם. מה שאני כן טוען זה ששווה לזכור שגלגלי המהפכה התעשייתית התחילו להסתובב פה. כמו בהרבה תחומים, בתחום הרכבות, בריטניה חינכה את העולם.
לבריטים יש אובססיה לרכבות. הסיבה היא שהבריטים הם אלו שהמציאו את הרכבת ומסילת הברזל ולכן הרכבת נחשבת פה בעצם לגאווה לאומית. המצאת הרכבת עזרה לבריטניה להיהפך למעצמה תעשייתית ולחזק את אחיזתה בקולוניות מעבר לים כאשר הבריטים מרשתים את כל הקולוניות במסילות ברזל, כולל בפלשתינה. אם תרצו דוגמאות לאיך האובססיה לרכבות באה לידי ביטוי פה, אז הנה כמה:
טריינספוטינג. מה זה טריינספוטינג? סרט של דני בויל כמובן. אבל הסרט הקלאסי קרוי על שם מה?? אז אם ניזכר באחד התחביבים של חבורת רנטון, סיק בוי, בגבי וספאד - הם יושבים בשדה פתוח, מחכים למעבר של רכבת. וזה בעצם טריינספוטינג – צפייה ברכבות נוסעות. תחביב בריטי טיפוסי. המכורים לדבר (ויש הרבה כאלה בבריטניה), לא מסתפקים בסתם לצפות ברכבות, אלא מתעדים כל רכבת ורכבת כולל לוחות זמנים, כמה קרונות היא סוחבת וכו', כולל צילום תמונות.

זמן גריניץ'

יש כמה סיבות לכך שתייר שמבקר בלונדון ירצה להגיע לגריניץ'. אז נסדר אותן לפי הסתברותן:

1. טיילתם בלונדון כבר כמה ימים, כל מה שראיתם הוא נוף אורבני טיפוסי של מדרכות, פיח וחנויות, ומתחשק לכם לטייל בנוף יותר כפרי עם אווירת כפר וסצינה מעט אלטרנטיבית
2. מתחשק לכם לשוט באחת מהסירות על התמזה ובאמת להגיע לאן שהוא (כלומר, לא שייט לשם שייט...)

3. אתם רוצים לעמוד בתור ארוך ולשלם ממיטב כספכם כדי להצטלם עם רגל אחת בקו אורך מזרח והשנייה בקו אורך מערב

4. אחד מתחומי העניין שלכם הוא היסטוריה ימית של הצי המלכותי
 

יכולות להיות עוד סיבות, יכול להיות שסדר ההסתברויות שונה (בשביל באמת לבדוק את זה, אני צריך לעמוד בגריניץ' ולשאול כל תייר "למה אתה פה?"...), אבל אם אחת הסיבות רלוונטיות לכם ואפילו אם לא, אם יש לכם יום פנוי, שווה להגיע לכאן.
אז נלך דווקא מהסוף להתחלה:
הצי המלכותי: מאז ומתמיד גריניץ' התקשרה ישירות לצי המלכותי בגלל מיקומה הגיאוגרפי – בפתח נהר התמזה מול רציפי המסחר. פה הוקם בית החולים הראשון למלחים בשנת 1692 והאקדמיה הראשונה למלחים בשנת 1873. בגלל שני מוסדות אלו, הבדיחה הצפויה של הצי המלכותי היתה שבגריניץ' המלח הבריטי יתחיל את הקריירה שלו וגם יסיים אותה.... ניתן להרגיש את נוכחות הצי פה בכל פינה – אם זה פסלים של קפטנים מפורסמים, עוגנים וחבלים בכל מקום וחנויות לציוד ימי.
שלושת מארבעת המוזיאונים המלכותיים בגריניץ' קשורים בצי – המוזיאון הימי, קאטי סארק והמצפה המלכותי, תכף נגיע אליהם. אבל מה שמושך את העין מייד כשמגיעים לגריניץ' היא האקדמיה הימית הישנה עם שתי הכיפות שלה. הבניין עוצב ע"י כריסטופר רן, ומי ששומע את השם הזה לראשונה כנראה לא היה בלונדון (או שלא הקשיב להסברי המדריך..), שכן הבחור עיצב בערך חצי מהפרויקטים בלונדון וקבור באחד מהם – קתדרלת סנט פול. כריסטופר רן עיצב תחילה את האקדמיה הימית בגריניץ' עם כיפה אחת גדולה במרכז, אבל כשהוצגו התכניות לבית המלוכה, מייד זיהתה המלכה מארי השנייה בעיה חמורה! הבניין חוסם לה את הנוף לים! (כלומר...לנהר..). היא אהבה את בית המלכה (שהוא דרך אגב כיום המוזיאון המלכותי הרביעי בגריניץ') ודרשה מסר כריסטופר לחזור עם תכנית חלופית. וכך נוצרה התכנית לשתי הכיפות, כאשר באמצע הושאר קו אווירי ישיר בין בית המלכה לנהר, וכל הצדדים מרוצים.

אז מכיוון שיש לנו רק יום אחד בגריניץ', נתרכז בשני המוזיאונים החשובים פה והם המוזיאון הימי (חינם) והמצפה המלכותי (בתשלום). במוזיאון הימי תוכלו ללמוד על ההיסטוריה המכובדת (והלרוב לא מכובדת) של הצי המלכותי. גולת הכותרת פה הוא כמובן קרב טרפלגר (1805), בו הביס הצי המלכותי בהנהגת קפטן נלסון כוח מאוחד של הצי הצרפתי והספרדי. הקרב מתואר בפירוט וגם מונצח ע"י ציור ענקי של וויליאם טרנר. נכון, תוכלו גם להתרשם מהצד הפחות מכובד של ההיסטוריה הימית הבריטית כמו הכיבוש והשליטה בהודו במשך 250 שנה והסחר הימי בעבדים בין אפריקה לאמריקה, אבל היי, כל עוד הבסנו את נפוליאון...
המצפה המלכותי עוצב ע"י...כריסטופר רן ונבנה ב 1675. פה תלמדו על איך הבריטים מיפו פה את הכוכבים, את כדור הארץ ואת הזמן עצמו. ואם כבר ממפים את כל הגורמים האלה – למה שלא כולם יתחילו פה? ועד היום, המצפה בגריניץ' הוא נקודת ההתייחסות לקווי האורך והזמן על כדור הארץ. הפעילות המועדפת פה היא עמידה עם רגל אחת בקו אורך מערב והשנייה בקו אורך מזרח (רק כדי לצנן את התלהבות המעריצים: זכרו שהקו דמיוני בלבד ונקבע שרירותית). המצפה נמצא בפארק גריניץ' על גבעה שממנה ניתן להשקיף על הסיטי של לונדון ולכן מהווה אתר צילומים מבוקש.

שתי האופציות להגעה לגריניץ' מעניינות באותה מידה – או שתגיעו עם סירה או שתגיעו עם הרכבת הקלה (DLR – נכלל בכרטיס האויסטר). את הסירה ניתן לקחת מרציף ווסטמינסטר ממש מתחת לביג בן ואז כמובן תקבלו שייט על התמזה. אם תחליטו להגיע עם הרכבת הקלה, תקבלו נוף של המרכז הפיננסי Canary Wharf. פה יש אופציה לרדת מהרכבת הקלה תחנה אחת לפני גריניץ' – Island Gardens וללכת ברגל לגריניץ' מתחת לתמזה במנהרה להולכי רגל הראשונה בלונדון. כשתלכו פה, אל תחשבו על העובדה שהמנהרה נבנתה ב 1902 ונזקקה לחיזוקים לאחר הבליץ של מלחמת העולם השנייה...
דווקא העובדה שהאנדרגראונד לא מגיעה לפה משווה לאיזור אווירה של כפר מחוץ לעיר. האיזור שופע פארקים ומרחבים פתוחים. פארק גריניץ' הוא הגדול ביותר והמומלץ פה והוא אחד משמונת הפארקים

שוק הדגים של בילינגסגייט

הערה: הפוסט הבא אינו מיועד לתיירים. קהל היעד של הפוסט הזה הוא מקומיים עם רכב ונדודי שינה. הסיבה היא שאני הולך לתאר שוק דגים סיטונאי שפעיל בין השעות 3 בלילה ל 7 בבוקר.
לונדון היא עיר של שווקים. רשימת השווקים המעודכנת של לונדון בוויקיפדיה מונה מעל 100 שווקים. רובם שווקים מקומיים - חלקם גדולים, חלקם קטנים. שווקים של עתיקות, יצירות אמנות, תכשיטים, אוכל, ובעצם, ניתן למצוא שוק לכל דבר בלונדון.
בפוסט הזה אני אתמקד בשוק אחד – שוק הדגים של בילינגסגייט, שהינו שוק הדגים הגדול בבריטניה.
אם בלונדון מעל 100 שווקים – למה להתעמק דווקא בשוק דגים סיטונאי?? הסיבה היא שבילינגסגייט הוא מעמודי התווך של לונדון, הוא קיים כבר מעל 400 שנה, והוא עובר שינויים בשנים אחרונות שמסמלים את השינויים שעוברים על לונדון ובעצם על בריטניה כולה.
בבילינגסגייט ניתן למצוא כמעט כל מה שחי בים. ומה שלא ניתן למצוא היום – ניתן להזמין למחר. זאת בשל העובדה שסחורה מגיעה לכאן לא רק במשאיות מהאוקיינוס האטלנטי שעל פתח דלתנו. בערך 40% מהסחורה כאן מיובאת משאר העולם. כל יום מגיעים משלוחים לפה מכל קצוות תבל – אם זה סלמון מנורווגיה, לובסטרים מקנדה או צלופחים מניו זילנד (ספציפית, הלובסטרים והצלופחים מגיעים חיים, אבל רוב הסחורה המיובאת מגיעה קפואה או מקוררת). השוק לא רק מייבא סחורה, הוא גם מייצא אותה, לדוגמא - סרטנים חיים מקורנוול שנשלחים למסעדות היוקרה בשנחאי. בקיצור, כמו שכניהם סוחרי המניות בבנקים הגדולים, הסוחרים פה הם לא עוד בעלי דוכן דגים, הם בעצם ברוקרים של דגים ומאכלי ים. מחיר של סוג דג מסויים ישתנה עפ"י ביקוש והיצע השוק כרגע – מחיר של סוגים מסויימים ירקיע שחקים בעוד סוג דגים אחר ירקיב על רצפת המסחר ללא ביקוש.

קצת עובדות על השוק: כל שנה עוברים פה 25,000 טון של סחורה עם מחזור של בערך 200 מיליון פאונד (עדיין, אין מה להשוות עם השכנים בבנקים...), בשוק 50 מקררי ענק והמקפיא הגדול בבריטניה - הסבלים נדרשים להכנס למקפיא בזוגות למקרה של תאונה. בשוק חדרי הלבשה לסבלים, בתי קפה, מכבסה ואפילו בית ספר לבישול מאכלי ים.
שוק בילינגסגייט הוא חלק אינטגרלי מהמסורת של לונדון כבר מעל ל 400 שנה. אבל כמו לונדון עצמה – השוק השתנה בשנים האחרונות. השינויים הם בשלושה תחומים – הלקוחות, הסחורה וכללי השוק.
אז כמובן ששני התחומים הראשונים קשורים זה בזה – לקוחות שונים ידרשו סחורה שונה. בעבר, השוק נועד לשרת אוכלוסייה מקומית – לקוחות פרטיים ומסעדות מקומיות שרובם היו אנגלים עם טעם אנגלי (אהמ...). רוב הדגים שנמכרו בשוק היו דגים מסורתיים כמו בקלה, מקרל או אפילו סלמון להרפתקנים... אך לאחרונה האוכלוסייה שקונה בשוק השתנתה. כיום, הבריטים המסורתיים מעדיפים לקנות את הדגים המקומיים שלהם בסופרמרקט (שקונה ישירות מהדייגים). אז מי מגיע לשוק? המהגרים. כיום, 70% מהמבקרים בשוק הם מהגרים, ורובם ממזרח אסיה שהביאו את הטעמים והדרישות שלהם מהבית – בשוק עצמו הסחורה הנמכרת ביותר בימים אלה הם מאכלי ים כמו שרימפסים, לובסטרים, סרטנים וצלופחים. כמובן שדגים מסורתיים עדיין נמכרים, אך זה בעיקר על בסיס סיטונאי לבתי עסק. בעצם, ניתן לומר שהשוק עבר גלובליזציה.

שני שינויים אלה (לקוחות וסחורה) ניתנים לאבחנה בשוק. מה שלא ניתן לאבחנה הוא השינוי בכללים. אז קודם כל – מהם הכללים? ולמה לשוק יש בכלל כללים?? אז ככה – כמו בהרבה תחומים בלונדון, גם פה היו מסורות שנשמרו במשך מאות של שנים! כדי להבין את הזרמים התת קרקעיים שפועלים פה, נצטרך להבין איך השוק עובד: השוק מחולק לשתי קבוצות - קבוצת הסוחרים (אלה שקראתי להם ברוקרים), וקבוצת הסבלים.
קבוצת הסוחרים תמיד היו בעלי עסק לכל דבר – קונים, מוכרים, מעסיקים עובדים וסבלים. הסוחרים תמיד היו בעלי האמצעים והגיעו תמיד מהמעמדות היותר מבוססים.
קבוצת הסבלים לעומת זאת, תמיד הגיעו ממעמד הפועלים, והם עוסקים בעבודה פיזית במשך כל היום – משנעים את קופסאות הדגים. עד לא מזמן, במשך 400 שנה, חוקי שוק בילינגסגייט קבעו שרק סבל בעל רשיון יהיה מוסמך לשנע דגים בשוק. בעל רשיון יקבל שכר קבוע על פי משקל הדגים שהוא משנע, והרשיון עצמו יינתן רק למקורבים – בד"כ יעבור בירושה מאב לבן. כללים אלו יצרו חברת סבלים הומוגנית סגורה, עם מנטליות וחיי חברה משלה, ועבודה מובטחת לכל החיים.
אבל לא עוד...לאחרונה, לאחר משא ומתן ארוך שלא נשא פרי עם איגוד הסבלים, הכריזה הנהלת השוק שכל הרשיונות מבוטלים. מכאן והלאה הסוחרים רשאים להעסיק כל אחד בתנאי העסקה של שוק חופשי.
אז כמובן שאבירי השוק החופשי, הסוחרים והנהלת השוק מרוצים. אבל למעשה, עוד סמל של לונדון שהיה קיים במשך מאות שנים הלך לעולמו – סבל הדגים של בילינגסגייט.

ואם כבר מדברים על שינויים, אם תשאלו אותי, השוק נמצא במקומו הנוכחי על זמן שאול – שווי הקרקע האסטרונומי פה לא ישאיר ברירה לבעלי השוק אלא להעבירו למקום אחר ולמכור את הקרקע לטובת בניית עוד בניין משרדים לבנק גדול.
פרטים על שעות פעילות, דרכי הגעה וחנייה באתר הנהלת השוק.

יום בחברת האריסטוקרטיה האנגלית

על תרבות המעמדות באנגליה נכתבו וייכתבו אינספור מאמרים וספרים, כך שלא נכנס לנושא בפוסט צנוע זה. אך לא משנה מאיזה מעמד תגיעו (או תחשיבו עצמכם מגיעים), תמיד תוכלו להתחזות או לדמיין ליום אחד שאתם חלק מהאריסטוקרטיה האנגלית. ושלא כמו בארץ מוצאנו, באנגליה יש אריסטוקרטיה אמיתית.
אז איך נתחזה ליום אחד לחלק מהמעמד העליון? נצטרך להיראות ולהטמע באחד מאירועי החברה הגבוהה!
כמה כללים בסיסיים לאריסטוקרט המתחזה באירוע חברתי: אתה גר במיקום הנכון (איפשהו בסארי), התחנכת במוסדות הנכונים (איטון), פיתחת תחביבים נכונים (גננות, וכל מה שקשור בסוסים, ראה בהמשך), מדבר במבטא הנכון (מממ...נסה להישאר שותק ומדי פעם זרוק “How splendid!”), ולא פחות חשוב – יש בך הערצה עיוורת עד כדי סגידה לכל דבר שקשור בתארי אצולה ולהיהלום שבכתר – משפחת המלוכה.
רוב אירועי החברה הגבוהה מתרחשים בקיץ. אז למה אני כותב את זה בפברואר? הסיבה היא שצריך להתחיל להתכונן כבר עכשיו, ולמקצת האירועים ההכנות כבר בעיצומן. על מנת לא לכסות יותר מדי, אני אתמקד רק בארבעת האירועים המרכזיים ואשאיר לקורא לבחור את המועדף/ים עליו ("ומי יודע? אולי אפילו אמצא בחור נחמד" – קייט מידלטון, 2001)

תערוכת הפרחים המלכותית בצ'לסי: 23 – 27 במאי:
אם דיברנו על תחביבים נכונים, אז ראשון במעלה הוא תחביב הגננות. אין כמו תחביב זה להעיד עלינו שדבר ראשון – יש לנו גינה, ועדיף כמה שיותר גדולה, ודבר שני – יש לנו יותר מדי זמן פנוי, וזה תמיד מדד טוב. הרי ידוע שמשפחת המלוכה כולה היא חובבת גננות, אם זה הוד מלכותה עצמה שאומרים שאחת הסיבות להעדפתה את טירת ווינדסור הוא הגן שמשתרע על לא פחות מ 50,000 מ"ר, או הנסיך צ'ארלס שאפילו הקים חברה לחקלאות אורגנית. תערוכת הפרחים המלכותית בצ'לסי נחשבת לתערוכת הפרחים ועיצוב הגנים הגדולה והחשובה בעולם. כל שנה הביקוש לכרטיסים עולה על ההיצע והמארגנים הגבילו את מספר המבקרים ל 157,000. המציגים בתערוכה מתכוננים אליה במשך שנה שלמה כדי שהפרחים יהיו בשיא תפארתם בדיוק למשך חמשת ימי התצוגה. התערוכה תורמת לעולם הגננות מה ששבוע האופנה בפריז תורם לעולם האופנה – היא קובעת מה יהיו הטרנדים בתחום בשנים הקרובות. כרטיסים: נכון לכתיבת שורות אלה, עדיין יש כרטיסים באתר, אבל זה בטח לא יהיה להרבה זמן.

קצת קמדן, קצת איימי

נתחיל בווידוי אישי: לאחר צפייה בהופעה המדוברת של איימי בבלגרד ביוני 2011 החזקתי אצבעות. למי שלא ראה את הסרטון ביוטיוב אז במשפט אחד – זה נראה סופני. ידעתי שאיימי תחגוג יומולדת 28 בספטמבר ומשום מה הרגשתי שאם היא רק תצליח לחמוק מ"מועדון 27", רק להשאר בחיים עוד שלושה חודשים, היא כבר תהיה בסדר. נחזור לאיימי עוד מעט, תחילה, קצת על האזור:
כיום, אין תייר ישראלי שלא שמע על שוק קמדן, אבל קמדן לא תמיד היה אזור פופולרי. עד שנות השבעים האזור היה אזור מסחר. היסטורית, הקירבה של קמדן לתעלה החשובה בלונדון – ריג'נטס קאנאל, הוא שהפך אותו לאזור שמתמחה בעיקר בשינוע ואחסון של חומרי גלם, בעידן שבו אלו היו משתנעים ע"י סוס שמושך אסדה על התעלה.
כל זה השתנה כאמור בשנות השבעים כאשר שני חברי ילדות – ביל פאלפורד ופיטר ווילר רכשו את אתר Dingwalls - מחסן עץ ישן בקמדן. הרעיון היה להפוך אותו לשוק אלטרנטיבי עם דוכנים בהם אמנים יציגו את עבודותיהם. וכך, שוק קמדן נפתח רשמית ב 1972.

אוקספורד סטריט לקונה המשועמם/ת

זהו פוסט שמוקדש לקונה המשועמם/ת. לכל מי שקניות באוקספורד סטריט הוא משהו שגררו אותו אליו, ואני מכיר כאלה מכל המינים והסוגים. בשורות הקרובות אני אספק תחליפים מעניינים מסביב לרחוב הפופולרי/ידוע לשמצה. בזמן שאנשים אחרים יתהלכו מחנות לחנות על אוקספורד סטריט, אנחנו נראה מה לרחובות הצדדיים יש להציע.
תחילה אבל, נעשה כבוד לרחוב עצמו לפני שנעזוב אותו. הנה שלוש עובדות שלא הרבה אנשים יודעים על אוקספורד סטריט:
1. הוא הרחוב עם זיהום האוויר הגבוה בבריטניה! את הכתר הבריטי הוא לוקח כל שנה, אך מדי פעם אוקספורד סטריט גם טוען לכתר העולמי: לכתבה המלאה (כן, זה הדיילי מייל...)

2. לא מומלץ להסתובב באוקספורד סטריט בשעות הלילה המאוחרות. אמנם הוא אחד הרחובות המרכזיים בלונדון, אבל משום מה הוא מושך אליו טיפוסים מפוקפקים בשעות המאוחרות, אולי גם זה סוג של מלכודות תיירים... למי שיותר מתעניין, הנה דיווח של המשטרה על מקרי הפשע באיזור בשנה האחרונה: לינק כאן

3. שופינג!!! למה בעצם שווה לעשות קניות באוקספורד סטריט? הרי את החנויות שמוצאים פה אפשר למצוא בהרבה מקומות אחרים! אז זהו, שזה נכון חלקית. קודם כל, יש חנויות שנמצא רק פה. אבל גם אם ניתן למצוא את החנויות במקום אחר, יש שני יתרונות מרכזיים לקניות באוקספורד סטריט: 1. הכל מרוכז סביב רחוב אחד. 2. פה נמצאות חנויות הדגל של הרשתות. כלומר, הסניפים פה הם הגדולים ביותר עם מגוון המוצרים הגדול ביותר. מה שלא תמצאו פה, לא תמצאו בשום מקום אחר.
עד כאן על הרחוב עצמו. ועכשיו כמו שהבטחתי, נעזוב אותו. אני אחלק את הפוסט לארבעה חלקים – וזאת על פי ארבעת תחנות הטיוב שעל אוקספורד סטריט ממזרח למערב. מה שנשאר לקורא לעשות זה לבדוק איפה הוא בדיוק על הרחוב.

אזור תחנת Tottenham Court Road:
את האזור הזה שווה לנטוש מהר. כרגע מתבצעות פה עבודות לפתיחת תחנת רכבת חדשה על הקו החדש (Cross rail) ולכן האזור רועש במיוחד. קחו את עצמכם לסוהו דרך כיכר סוהו. מאוקספורד סטריט פנו לתוך Soho Street. ממש לפניכם נמצאת כיכר סוהו - אי של שפיות בתוך הבלאגן וההמולה. אחד הדברים שאני אוהב זה הכיכרות הלונדוניות האלה שמספקות מקלט ירוק בתוך האורבניות האפורה. פה ניתן לשבת ולהרגע, אבל לא ליותר מדי זמן כי יש לנו את כל סוהו לחקור עדיין... מי שיילך מסביב לכיכר יימצא לפחות שתי כנסיות (שרק לאחת מהן – St. Patrick’s ניתן ושווה להכנס) ואת בניין המשרדים של 20th Century Fox Film.
מכיכר סוהו נמשיך לתוך סוהו עצמה. מה שאני תמיד עושה זה יוצא מהכיכר בפינה הדרום-מזרחית שלה לתוך Greek St. וסורק את כל סוהו בשתי וערב. כלומר ממשיך על הרחוב דרומה עד Old Compton St., פונה ימינה וימינה, שמאלה ושמאלה וכו'. סוהו הוא איזור הבילויים וחיי הלילה בעיקר אך פעיל גם ביום עם מסעדות, בתי קפה, בארים וקהילה צבעונית במיוחד. אין לברוח מהעובדה שהמקום גם מאכלס מועדוני חשפנות וחנויות לאביזרי מין - לחובבי הז'אנר. מי שמתגעגע לניגוב חומוס יכול לבקר ב Hummus Bros הישראלית.

אזור תחנת Oxford Circus:
גם את האזור הזה שווה לנטוש מהר. הסיבה היא כמות האנשים שמסתובבים פה, בעיקר לקראת כריסמס. ממש ליד תחנת הטיוב, פנו לתוך Argyll St.. רדו במורד הרחוב עד ההצטלבות עם Little Argyll St. ופה הסתכלו ימינה לכיוון מערב, תוכלו לראות את חנות הדגל המפוארת של אפל בה תוכלו לבקר עוד מעט. המשיכו לרדת במורד Argyll St. עד סופו. חצו את הרחוב והכנסו לתוך חנות הכלבו Liberty (אל תדאגו, אני לא שולח אתכם לקניות, הרי מזה אנחנו מנסים להתחמק!) עמדו במרכז החנות והביטו למעלה. כל קומות החנות עומדות בתפארתן - החנות כולה בנויה מעץ. תמיד כשאני פה משום מה אני מתפלל שיש להם ביטוח טוב נגד שריפות... ניתן להסתובב קצת בחנות אבל לפי דעתי חם ויקר כאן מדי!
נסו למצוא את היציאה מהחנות לכיוון Carnaby St. שכן לכאן אנחנו בעצם חותרים להגיע. אם לא מצאתם, פשוט צאו מהחנות מאיפה שנכנסתם והקיפו אותה. בכל מקרה, אנחנו ב Carnaby St.. הרחוב הזה והאזור הסובב אותו היה ונשאר סמל לשנות השישים העליזות בלונדון. בשנות השישים הרחוב היה מרכז עלייה לרגל לכל צעירי הממלכה שבאו לחגוג את אווירת החופש והמרד של התקופה. עד היום לרחוב אווירה עליזה משלו ואני משאיר לכם להסתובב פה בכל חנויות הבוטיק ובתי הקפה. כשסיימתם, ניתן לברוח לכיוון Regent St. במערב, בו כאמור תמצאו את חנות הדגל של אפל בנוסף לעוד חנות מפורסמת – חנות הצעצועים Hemleys.

אזור תחנת Bond Street:
אם אנחנו ב Bond St., סימן שהתקדמנו בחיים. פה יש שתי אופציות – חנויות בוטיק, בתי קפה ומסעדות של St. Christopher’s Place או חנויות היוקרה (ואני מתכוון ממש יוקרה) של New Bond St..
St. Christopher’s Place – האופציה המועדפת עליי. מול תחנת הטיוב, ממש צמוד משמאל ל H&M, יש מעבר קטן שמוליך אתכם ל St. Christopher’s Place. זוהי עוד בריחה מההמולה של אוקספורד סטריט לחצר קטנה עם בתי קפה וחנויות בוטיק.
New Bond Street – זהו ללא ספק הרחוב עם החנויות היקרות בלונדון. קחו את הקונספט של כיכר המדינה ותעלו אותו כמה מדרגות. לא נתחיל להזכיר את שמות החנויות שנמצאות פה כי אנחנו פשוט לא בספירה הזאת, אבל חוץ מלהסתכל בחלונות הראווה ובמכוניות החונות מחוץ להם, ניתן להכנס פה לכמה גלריות אמנות מעניינות.

 

 

ג'ק המרטש

אוקיי אוקיי אז אני יודע שאנחנו מדברים פה על נושא רציני ולפחות 5 נשים נרצחו על ידי אותו רוצח. אבל היי, אם כבר להרצח, אז למה לא לבחור בחתך כירורגי עמוק לצוואר שכנראה יהרוג אותך בלי שתרגיש, ועל ידי אחד הרוצחים המפורסמים ביותר, שיכניס את השם שלך לספרי ההיסטוריה למאות השנים הקרובות?
אז תחילה נעבור על מסכת האירועים ואז נראה קצת זוויות רלוונטיות לתייר הישראלי:
הרקע:
השנה היא 1888 והמקום הוא ווייטצ'אפל שבאיסט אנד. אם יש הגדרה כלשהי למילה Slums, פה וכאן זה ההתגלמות שלה. קצת דוגמאות: תוחלת החיים הממוצעת לגבר כאן היא 40, ביוב וזוהמה זורמים ברחובות, האיזור מאכלס בערך 80,000 תושבים (רק להשוואה, כיום מתגוררים כאן 15,000), כל אישה רביעית בממוצע מתדרדרת בשלב מסויים בחייה לזנות. אין רישומים מדויקים, אבל היהודים מהווים חלק ניכר מאוכלוסיית ווייטצ'אפל.
האירועים (בקצרה ככל שאוכל) לפי סדר כרונולוגי:
31.8.1888 – גופתה של מארי-אן ניקולס נמצאת על ידי צ'ארלס קרוס, סבל במקצועו בדרכו לעבודה, בשעה 3.40 בבוקר ברחוב Bucks Row. מארי-אן היתה ידועה כזונת רחוב. לגופה היה חתך עמוק בצוואר – לפי העדויות החתך היה כה עמוק עד שהראש כמעט נערף. כמו כן חלל הבטן נפתח ואיבריה הפנימיים היו גלויים לעין.
8.9.1888 – ג'ון דייוויס מוצא את גופתה של אנני צ'אפמן בשעה 6 בבוקר ברחוב Hanbury Street. אנני עסקה במכירת פרחים והשלימה הכנסה על ידי זנות מזדמנת. שוב, חתך עמוק בצוואר שכמעט ערף את ראשה ופתיחת חלל הבטן. רופא שהוזעק למקום קובע את מותה ומבחין שהרחם שלה נשלף ונלקח ע"י הרוצח!
27.9.1888 – מכתב מגיע לסוכנות הידיעות של לונדון מאדם שמגדיר את עצמו כ "ג'ק המרטש". באותה תקופה יש לציין שמגיעים מאות מכתבים מאנשים שטוענים לכתר הרוצח. מה שמיוחד במכתב הזה זה שהרוצח מבטיח שני דברים: שהוא יתקוף שוב בימים הקרובים ושהוא יתלוש לקורבנותיו את האזניים. מכאן והלאה הרוצח נודע בשם ג'ק המרטש.
30.9.1888 - הרוצח מקיים את הבטחתו ותוקף שלושה ימים לאחר המכתב והפעם ברצח כפול. בערך בשעה 12:45 בלילה, יהודי ממוצא הונגרי, ישראל שוורץ, מבחין בגבר כבן 30 עם שפם מכה בחורה ברחוב Berner. הגבר מבחין בישראל מתקרב וצועק לעברו "Lipski", שם גנאי ליהודי, ישראל מסתובב ובורח. גופתה של אליזבת סטרייד, זונת רחוב, מתגלה כרבע שעה לאחר מכן ע"י לואיס דימשץ. שוב, סיבת המוות היא חתך עמוק בצוואר. הסברה היא שג'ק המרטש זנח את ההתעללות בגופה כשהבחין בישראל מתקרב (היהודי גיבור היום?) ולכן החליט לתקוף שוב באותו לילה (אולי לא...).
45 דקות לאחר מכן, בשעה 01.45, השוטר אדוארד ווטקינס נכנס לכיכר Mitre הנמצאת בערך כקילומטר מרחוב Berner כחלק מסיורו השיגרתי. הוא עובר שם כל 15 דקות. אבל עכשיו הוא מגלה את גופתה של קאתרין אדווס. לגופה יש חתך עמוק בצוואר, חלל הבטן נפתח וחלק מהרחם והכלייה השמאלית נלקחו.
1.10.1888 – מכתב שני מגיע לסוכנות הידיעות בו מתגאה ג'ק המרטש ברצח כפול שביצע זה עתה ומתנצל על שלא יצא לו לקיים את הבטחתו לתלוש את אזני קרבנותיו.
16.10.1888 – מכתב שלישי מתקבל במשמר האזרחי של וויטצ'אפל. המכתב נקרא "מהגיהנום" ומצורפת לו חצי כלייה. רופא שבודק את הכלייה מאשר שאכן היא אנושית ושמאלית אך באותם ימים לא היה ניתן לוודא שאכן היא של קאתרין אדווס.
9.11.1888 – מארי קלי נרצחת בביתה שב Miller’s Court. מקרה זה הוא יוצא דופן מכמה סיבות: הנרצחת היתה בת 23 במותה כאשר הנרצחות האחרות היו בסביבות גיל ה 40, והרצח התרחש בתוך דירתה של מארי - מארי אירחה לקוחות בדירתה ולא ברחוב. עובדה זו חשובה שכן ההתעללות בגופתה של מארי נמשכה כנראה שעות, ולכן עדים מזירת הרצח מתארים אותה כבית מטבחיים.

ואחרי מסכת אירועים מרנינת נפש כזו, נעבור קצת לזוויות היהודיות של סיפור ג'ק המרטש:
רוב עדי הראיה היו יהודים. החל מישראל שוורץ המסכן ועד שלושת העדים שראו את קאתרין אדווס מתגפפת עם גבר משופם בשנות השלושים לחייו בכיכר Mitre זמן קצר לפני מותה.
ג'ק המרטש לקח את סינרה המגואל בדם של קאתרין אדווס וזרק אותו ברחוב Goulston. ליד הסינר נמצאה כתובת גראפיטי טרייה: "The Juwes are the men that will not be blamed for nothing". הכתובת יכולה לרמז שהאשמה לרציחות תלויה ביהודים. מפקח המשטרה צ'ארלס וורן דאג למחוק את הכתובת עד הבוקר שכן הוא חשש מהתפרצות של פרעות אנטישמיות. בימינו זיהוי פלילי היו דואגים לפיטוריו המהירים...
החשוד הראשון ברציחות היה ג'ון פייזר היהודי. הוא היה ידוע ביחסו האלים לזונות הרחוב ונעצר על ידי המשטרה אך לאחר חקירה התברר שהיה לו אליבי לזמני הרציחות והוא שוחרר.
אתרים לתייר המתעניין בג'ק המרטש:
מוזיאון ג'ק המרטש – נפתח לאחרונה על ידי בכיר לשעבר בגוגל. המוזיאון מעורר מחלוקת מפתיחתו וחלק מהמבקרים טוענים שהמוזיאון מהלל את ג'ק המרטש במקום לתת יותר דגש על חיי הקרבנות. עדיין, שווה ביקור ומחיר הכניסה כולל סיור בווייטצ'אפל. כתובת: 12 Cable Street, London.
אינספור סיורים בתשלום שתמצאו בקלות באינטרנט יבטיחו לספר לכם את סיפור ג'ק המרטש. שורה תחתונה, לא הרבה נשאר בווייטצ'אפל מימי ג'ק המרטש ופשוט תשמעו קצת יותר פרטים מהמתואר פה.
המוסד היחידי שנותר על תילו מימי ג'ק המרטש הוא הפאב Ten Bells. עדי ראיה רבים סיפרו שקרבנותיו של ג'ק המרטש בילו את רגעיהן האחרונים בפאב הזה וסברה אחת טוענת שהוא היה בוחר את הקרבן הבא שלו בעודו שותה פה. בנות, לכו לשתות פה, רק אל תעזבו עם גבר משופם שכרגע פגשתן...

נוטינג היל

נוטינג היל – מי בעצם הכיר את השכונה הזו לפני שכולנו התוודענו אליה בסרט המפורסם שנקרא... נוטינג היל?! טוב, אז עוד נחזור לסרט בהמשך.

 
מכירים את סיורי הכוכבים בבוורלי הילס? אלה שלוקחים אתכם לראות מי גר איפה? אז בימים אלה אפשר בקלות לארגן סיור כזה בנוטינג היל. כולנו אוהבים קצת Name-dropping, אז רק על קצה המזלג – בסיור האחרון שעשיתי בשבת עברנו על פני הבתים של: סר ריצ'רד ברנסון (מיסטר וירג'ין – לא נראה שהוא היה בבית, בטח מסתובב ערום על האי הפרטי שלו), סר אלטון ג'ון (גם הוא לא מסתמן שהיה בבית, לאחרונה הוא עבר להתגורר בבית הכפר שלו ב Ascot, התברגן קצת הייתי אומר) ואנני לנוקס (לא חובבת ישראל גדולה בלשון המעטה).
אבל היהלום שבכתר, כמובן, איך לא? הארמון המלכותי בכבודו ובעצמו. חשבתם שהארמון המלכותי יושב בבאקינגהאם? טעיתם. הארמון המלכותי הלא רשמי נקרא בקינגהאם (Beckingham) והוא עומד לתפארת בנוטינג היל. ולמי שעדיין לא הבין, פה גרים הבקהאמים. ולמי שלא יודע מי הם...מממ...תואשמו בבגידה בממלכה ודרככם לגרדום קצרה :)

טוב, אז אחרי שהשתכשכנו קצת בביצת הסלבריטאים (שהרי אנחנו בנוטינג היל), נעבור קצת לאטרקציות של השכונה. אז חוץ כמובן מהסרט, השכונה ידועה בשל עוד שתי אטרקציות מפורסמות:

 

1. שוק פורטבלו: זהו אחד השווקים הגדולים והמגוונים בלונדון. השוק התחיל כשוק של עתיקות ואפשר עדיין לראות את חנויות העתיקות הישנות (השוק מתגאה בהיותו שוק העתיקות הגדול בעולם), אבל לאחרונה השוק התפתח ובעצם אפשר למצוא כאן הכל – בגדים, תיקים, ריהוט, אביזרי אופנה. החידוש האחרון כאן הוא שוק אוכל מפותח. כמו בכל לונדון, הלונדונים התאהבו לאחרונה בדוכני אוכל ובעצם אי אפשר להאשים אותם – אוכל טרי ובזול. אני ממליץ על הפלאפל בלאפה שיגרום לכם להרגיש כאילו אתם באלנבי (וכן, רוב מוכרי הפלאפל בלונדון הם "בני דודינו", אבל איך אומרים? כל לונדון חברים).

השוק פתוח כל יום חוץ מיום ראשון וביום חמישי נסגר ב 13:00

2. קרנבל נוטינג היל: זהו הקרנבל השני בגודלו בעולם אחרי ריו! אז זאת ההזדמנות בעצם לקצת היסטוריה של המקום: נוטינג היל היה אזור מוכה עוני עד בעצם לשנות השמונים בערך. בשנות החמישים היה גל הגירה גדול מהאיים הקריביים ללונדון ורובם הגיעו לנוטינג היל בשל מחירי השכירות הזולים באיזור בזמנו. כמו כל קהילה, הם הביאו איתם את המנהגים שלהם ואחד המנהגים היה קרנבל שנתי. הבעיה היתה שבעלי הבתים והאולמות להשכרה היו ברובם גזענים ולא הסכימו להשכיר את האולמות לקרנבל. מה עשו המהגרים? החליטו שאם לא יהיה קרנבל בפנים – נעשה אותו בחוץ, ברחוב! כמובן שבעלי הבתים נחרדו מהרעיון (ויש כאלה שנשארו כך עד היום) אבל בסופו של דבר הם הבינו שהקרנבל לא רק מהנה אלא מושך הרבה תשומת לב ומסחר.

הקרנבל מתרחש יומיים רצופים - יום ראשון ושני האחרונים באוגוסט

אז עכשיו כמו שהבטחתי נדבר קצת על הסרט "נוטינג היל":

מה בעצם תמצית הסיפור? כוכבת הוליוודית מגיעה לנוטינג היל כתיירת. שם היא פוגשת מקומי "רגיל" שגר על פרוטובלו רוד בבית עם דלת כחולה ושותף תמהוני. המקומי עובד בחנות ספרים (שוב, על פורטובלו רוד). הכוכבת והמקומי מתאהבים. סוף.
אז אולי אתם כבר מנחשים, אבל בימים אלה זה תסריט דמיוני לגמרי! למה? כי אין יותר אנשים "רגילים" שגרים בנוטינג היל!! מי גר כרגע בנוטינג היל? בדיוק! כוכבות הוליוודיות :)

אבל בכל זאת בואו נודה בזה, כולנו יכולים לראות את הסרט הזה אינספור פעמים - ג'וליה רוברטס ויו גראנט...כאילו...דא. אז הנה קצת עובדות טריוויה לגבי אתר הצילומים:
החנות המפורסמת עדיין קיימת וניתן לבקר בה. היא לא על פורטובלו רוד אלא נמצאת ב 13 Blenheim Crescent (חוצה את פורטובלו רוד). כשצילמו את הסרט שיחזרו רק את הכניסה לחנות הספרים על פורטובלו רוד.
הדלת הכחולה המפורסמת נמכרה במכירה פומבית (בעבור בערך 3000£) והוחלפה בדלת שחורה. לאחרונה, לאור הביקוש הרב, הדלת השחורה נצבעה שוב בכחול. מי שמעוניין לבקר את הדלת (הלא מקורית) ימצא אותה בכתובת 280 Westbourne Park Road
הגן הפרטי שאנה וויליאם מתגנבים אליו בלילה בקפיצה מעבר לגדר הוא Rosemead Gardens שנמצא ברחוב Rosemead Road. לא לנסות להתגנב לשם! הרבה ניסו ומספרים שהגדר הרבה יותר חדה וגבוהה ממה שמתואר בסרט! לאחרונה גיליתי שדיירי הרחוב יפתחו את הגן למבקרים למשך 5 שעות בתאריך המאוד מסוים 19.6.16  (עדכון ל 2018: 10.6.2018) בין השעות 12-17 וגם אז – הכניסה בתשלום! (ממש נדיבים הייתי אומר...)
תחנת אנדרגראונד: Notting Hill Gate